בין חברים, התכנים נועדו למטרות לימודיות, כללי, שירה

דיון ביחסי אני-זולת במעבר מ"יונתן" ל"בובה ממוכנת": שילוב ריאיון ושיר של רביקוביץ' על וולך בהוראה

כתבה: גל עזרן

על אף שחשובה ההבחנה בין הדובר השירי למשורר, ההפרדה בין היוצרת ליצירתה – שכן השירים עומדים הווים לבד בזכות עצמם ובכך מהווים יחידה עצמאית אוניברסלית להזדהות עימם – במקרה של הוראת השירים "יונתן" לוולך ו"בובה ממוכנת" לרביקוביץ', התייחסות לביוגרפיה של שתי המשוררת בבחינת שירטוט של מערכת היחסים ביניהן, עשויה לשרת את העמקת המשמעויות העולות משני השירים וחידוד הרגישות אצל התלמידים ליחסי אני-זולת. וכשאני לעצמי מי אני? ומי אני כשאני לאחר? וביחס אליו? שאלות אלו מועצמות באופן כן ורגיש ביותר כשנשלב בדיון בשירים אלו את השיר "סוף סוף אני מדברת" שכתבה רביקוביץ' על וולך וראה אור בספרה "אהבה אמיתית" שראה אור שנתיים לאחר מותה של וולך ב-1985, וכן את הריאיון שנתנה לאבירמה גולן בתכנית "בקריאה ראשונה, בו רביקוביץ' קושרת את חוויית הבובה הממוכנת לחווייתה את דמותה של וולך. תת הכרתה של דליה רביקוביץ' ביחס לוולך נפתחת שם כמו מניפה, כמעט מבלי משים. אני מציעה לשלב את החומרים באופן הבא: למידת השיר "יונתן", קריאת השיר "סוף סוף אני מדברת", למידת השיר "בובה ממוכנת", ודיון בריאיון המצולם.  

בעת למידת השיר "יונתן", החיבור הביוגרפי ניכר מיד ונובע מתוך השיר, באמצעות הסוואתו הגלויה של שמה הפרטי של המשוררת בדמותו של יונתן – הפרסונה השירית של וולך עצמה. ההזדהות עמו ועמה היא כמעט מידית כשנקשרים בה המצוקה האוניברסלית של היות אחר מן הכלל, היות יחיד מול רבים, בעוד שההבחנה המבדילה החריפה מודגשת באמצעות החזרה על היותם של הילדים "הם" – הם שאינם אני, הם שאיני חלק מהם, הם שאני אולי מעוניין להיות חלק מהם על אף רדיפתם אותי – ובאמצעות הקרבתו של קצת דם לקינוח הדבש אולי הדבר יתאפשר. "לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה" אומרים ה"הם", והשאלה המתבקשת היא מה זה "כזה", או שמא "כזה" מה? נבדל מכם במה? שאלה קריטית נוספת קשורה בטיב ההתנצלות של אותם "הם".

שאלת זהותו של היחיד ביחס לקבוצה, האינדיווידואל הנותר מחוץ לכלל המאוחד, מהווה גורם מקשר בין "יונתן" ובין "בובה ממוכנת", גם בהקשרים הביוגרפיים בין רביקוביץ' לוולך.

כך כותבת רביקוביץ' בשיר "סוף סוף אני מדברת", אותו כאמור, מומלץ לקרוא לאחר הדיון ב"יונתן" ולפני הקריאה של "בובה ממוכנת":

סוף סוף אני מדברת / דליה רביקוביץ'

יונה, שלום,

אני מדברת ואת כבר לא מפריעה.

את עכשיו, ירחם השם, במחיצת קדושים וטהורים

מי היה מאמין שתגיעי לכך,

שתהיי רגועה.

ואיזו מהומה שחוללת לאחר הפרידה

יד איש באחיו לפתע. מכים, יורקים,

ותלו במקומך על הקיר

רק שני רישומים

בכדי להזכיר,

ואמרו שאת קדושה והחווירו

ואמרו שאת טמאה ונאנחו,

ואמרו קדוש קדוש, סרה סרה

והרבה שיניים חדשות תלשו נתחים מן הגוויה

וזה סימן שבפעם הזאת היית מתה ולא חיה,

מתה שקטה,

ואומרים עלייך דברים בחוסר טבעיות

המון יורשים שהותרת אחרייך

ונתת להם רשות

ולא נתת להם אחריות.

ובכל פעם שנוקבים בשמך ישנה שערוריה

מעשה שהיה

ומעשה שלא היה.

היית אוהבת את זה אילו היית מביטה

אבל את, יונה, במצב חדש עכשיו

את בחורה מתה.

ואת נמוגה וקרבה, ומשתנה ופושטת צורה

סוף סוף את נטולת צבע, ממש לבנה.

אצילות לא רצונית נפרשת ממך.

לפתע יש לך נימוסים

ויש לך עכבות.

ילדה טובה מבית טוב

אינה פוצה את פיה עוד.

הגה לא מוציאה.

יונה, מכל תעתועייך והליכותייך המוזרות

ותחפושות הענק וההצגה שרצה כל הזמן,

היה לך מוות יפה ואנושי וגופני

ומעודן.

התלמידים עשויים להיות הלומים נוכח אמירותה אלו של רביקוביץ' על וולך, הנתפסות כקשות וקרות, ואף להפגין אנטגוניזם מסוים ביחס לדמותה. כשנבקש מהתלמידים להתבונן בחוויה של הדוברת השירית בשיר זה, הם ככל הנראה יתייחסו ל"שמחה" שמרגישה הדוברת על מותה של יונה וולך. כאן כדאי להדגיש דווקא את המילה "הקלה" כחלופה לשמחה, ובמקביל להעלות את השאלה הפשוטה ביותר: איך זה מרגיש? איך אנחנו מרגישים כשאדם תופס לנו את החלל כולו, כשבעצם קיומו הוא לא מאפשר לנו להיות קיימים, גם בלא ידיעתו? איך מרגיש כזה כאב?

התלמידים, שכבר נחשפו לחלקים "עסיסיים" מהביוגרפיה של וולך עוד בטרם בררנו אותה בעצמנו, כשקראו את הכתוב במקראה בספרות לחטיבה העליונה (וכך משם: "בגיל 21 התאשפזה מרצון במוסד לחולי נפש. במוסדה טופלה בין השאר בכדור LSD… וולך ידועה בעיקר בזכות השימוש התקדימי שלה בארוטיות… במיניות… ובשיגעון…"), בשלב הזה כבר קושרים אותה לכתוב בשירה של רביקוביץ': כעת כשוולך מתה יש לה נימוסים ועכבות, היא אינה פוצה את פיה, אין עוד שערוריות. יש מקום לאחר בחלל. וכך רביקוביץ' מצליחה סוף סוף לדבר ב"אהבה אמיתית" שרואה אור כעשור לאחר פרסום ספר שיריה שקדם לו. (עוד על הקשר בין המשוררות ביחס לשיר זה, ולשיר נוסף שכתבה רביקוביץ' על וולך, במאמרו הנפלא של גלוזמן "הקינה העולצת: על שני שירים של דליה רביקוביץ' על יונה וולך")

לאחר מכן נתחיל בהוראת השיר "בובה ממוכנת". בין שלל הפרשנויות והדגשים, כדאי לכונן את הקשר בין יונתן לבובה הממוכנת דרך תפיסת האני-הם גם אצל רביקוביץ': ה"הם" לא יכולים לאפשר חריגה מהדרישות של היחיד להיות חלק מהמכלול. ברגע של תנועה אותנטית, של פנייה ימינה ושמאלה לכל העברים, או סטייה מהדרך המקובלת, ה"הם" נדרשים לתקן את הבובה-דוברת ולהחזירה אל הכלל, הם לא רואים את לא את הפָנים של היחיד, ולא את הפְנים של היחיד, כמו אומרים: כאן צועדים אך ורק כפי שנהוג כמכלול ולא כיחידים, צועדים במארש צבאי "שמאל ימין שמאל" ולא אחרת. כאן לא מכילים שבירה. לא סובלים פניות שמתחילות בימין ולא בשמאל, ובוודאי כשהן חורגות מ"שורותינו". הבובה-דוברת עשתה כל מה שצריך כדי להיות חלק מהנשף, כל צעדיה היו מדודים וקצובים, אבל היא כבר לא יכולה הייתה להיות חלק לאחר שבירתה. היא הקריבה את זהותה האותנטית כמתואר בבית האחרון של השיר כפי שיונתן הקריב את עצמו כדי להיות חלק, והתוצאה בשני השירים חמורה כמעט באותה מידה – המוות של יונתן דומה במהותו למות זהותה האינדיווידואלית של הבובה הממוכנת.

ספר ביכוריה של רביקוביץ' בו נכלל השיר "בובה ממוכנת" רואה אור בשנת 1959. גם "יונתן" נכלל בספר ביקוריה של וולך משנת 1966. שנים רבות אחר כך, בריאיון לאבירמה גולן, יווצר קשר מכאיב בין השנים שכמו מבטל את הכרונולוגיה ההגיונית, כשרביקוביץ' מזהה היבטים דומים בין תחושותיה שלה ושל הבובה ממוכנת (שיר שנכתב חמש שנים לפני פרסומה הראשון של וולך בכתב העת "עכשיו") ובין דמותה של וולך. כשגולן שואלת את רביקוביץ' מה קרה לבובה הממוכנת, רביקוביץ' עונה כי "היא נפלה והתרסקה, ואחרי ששיחזרו אותה הפסיקו להתייחס אליה (…) מרוב רשעות." מיד אחר דברים אלו רביקוביץ' מזכירה את וולך, כאילו מדובר בחיבור טבעי בינה ובין מצבה של הבובה: "אתמול הייתי בערב לכבוד יונה וולך. ושם היה קטע שבו יונה וולך מדברת, והיא אמרה 'אנשים נורא מפחדים. הם כל הזמן מפחדים. ממה הם מפחדים? מאנשים אחרים. כי אנשים אחרים הם מקור כל הרעה.' ואני חושבת שזה במידה רבה נכון, אנשים מאוד אכזריים." בהמשך, כשרביקוביץ' נשאלת אם היא מרגישה שהפסיקו להתייחס אליה היא עונה שהיא מרגישה שהתייחסו אליה לא יפה כי גירשו אותה מהנשף למרות שהיא באה לרקוד ולמרות שהיו לה כישורים. "תראי", רביקוביץ' אומרת לגולן, "כשאת באה לחנות עתיקות או למכירה פומבית לא ימכרו לך חפץ שכבר נשבר. ואם כן ימכרו אותו בהוזלה גדולה." ולעניין קבלתה על ידי הכלל היא אומרת: כמשוררת תמיד קיבלו אותי, אבל כמשוררת זה היה פחות חשוב לי, כי החיים חשובים יותר מהשירה. יכול להיות שהייתה לי ראיית עולם משונה. (…) אני הרגשתי יוצאת דופן. (…) בודדה ולא בודדה (…) אני חושבת שאני לא ידעתי ליזום קרבה. אני כל הזמן חיכיתי שמישהו יתקרב אלי, אולי משום שפחדתי מאנשים, כמו שאמרה יונה וולך." בהמשך תגיד רביקוביץ' שהיא חושבת שהיא פחדה מוולך, שכן "היא הייתה כל כך אקסרוורטית ואקסהביציוניסטית עד שהיא פשוט תפסה את כל החלל."

היבטים ביוגרפיים אלו של מערכת היחסים המדוברת ושאינה מדוברת בין השתיים לא רק מעוררים את סקרנותם של התלמידים בדיון בשירי זהות מהמחצית השנייה של המאה ה-20, הם גם מהווים אופציה ליצירת הזדהות כפולה: הן עם המשוררות, והן עם הדוברים בשיריהן. מי גירש את רביקוביץ'/הבובה הממוכנת? הכלל? החברה? עצם נוכחותה של וולך? למי מיוחסת הרשעות? ל"הם"? לרודפים את יונתן? למתקנים את הבובות השבורות? ואולי הדבר שנכון ביותר להדגיש הוא את עצם התחושה הפנימית של כל אדם ביחס לחיצוני לו: ההיות לבד, היות לא חלק, היות יונתן המוקע מהקבוצה והיות הבובה הממוכנת הנדרשת לתלם – שניהם במחיר של וויתור על קיומם/זהותם, ואת שניהם החברה מפספסת לראות. נשאלת השאלה, עד כמה הזהות שלנו יכולה להתקיים איתנה למרות השוני שלנו מהרבים, מה"הם". אולי דרך הדיון בזהותם של יונתן ושל הבובה הממוכנת ביחס ל"הם", ודרך הדיון הביוגרפי בשתי המשוררות – כל אחת על כאביה ועל בדידותה, על אף היותה מקובלת ומתקבלת על ידי הכלל – נצליח לעורר בתלמידים רגישות לעצם קיומו של האחר: שימת לב וקשב לבדידותו של התלמיד היושב בפינה האחורית של הכיתה, לבדידותה של התלמידה המוקפת חברים, כדי לזכור לשאול אותם "מה שלומם". ואולי נעורר גם את המודעות הקריטית לזכור לשאול גם כל אחד את עצמו מדי פעם, "מה שלומי". להתקרב לאחרים ולעצמנו, לקבל את זהותם ואת זהותנו – את קיומנו ואת קיומם.

"כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ בַּחֶדֶר / מָה אֲנָשִׁים מִן הַחוּץ יוֹדְעִים עָלָיו? / אוּלַי יֵשׁ דָּבָר מְנַהֵם בְּאָזְנָיו / עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה. / וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְבִינִים / עַד כַּמָּה קָשָׁה עָלָיו הַיְמָמָה. / הַבֹּקֶר אֵינֶנּוּ מֵאִיר כָּרָאוּי / לַשֶּׁמֶשׁ פָּנִים שֶׁל דִּסְקִית מְעוּכָה, / וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים / עַד מָה מְכֹעֶרֶת דִּסְקִית מְעוּכָה."

(מתוך: "ברוח הנכונה", דליה רביקוביץ')

—————–

מקורות וחומרים נוספים:

  • קישור לריאיון של רביקוביץ' אצל אבירמה גולן: https://www.youtube.com/watch?v=9tu5VEuA5pY
  • גלוזמן, מיכאל. "הקינה העולצת: על שני שירים של דליה רביקוביץ' על יונה וולך". בתוך: 'כתמי אור', 2010. עמ' 173-172.

ניסים קלדרון על וולך ועל רביקוביץ', מתוך הספר "יום שני": https://www.sfarim.info/index.php?page=0812002

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s