דם נשים אינו הפקר: מורה-אישה שוברת שתיקה ויוצאת מהקווים הפדגוגיים ללא תירוצים ספרותיים

מדי שנה נרצחות בישראל כעשרים נשים בממוצע. הרשויות הזניחו את הטיפול בסוגיה. האם נמתין ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים או ליישומה של תוכנית ממשלתית ? מורה-אישה לספרות יכולה וצריכה לעסוק בכוח הנשי, ברצח נשים, בתרבות האונס ובאינטלגנציה נשית אירוטית. אף אישה אינה חסינה מאלימות מיגדרית.

הספרות מציעה קורפוס מרתק ומאתגר של טקסטים העוסקים באינטלגנצייה נשית ומינית. דוגמה קיצונית, אסופת השירים של שֶז (הפסבדונים של אפרת ירושלמי) ריקוד המשוגעת (1999) חושף פרטים מזעזעים על ילדותה.

תירוצים ספרותיים/שז

כְּשֶיּגִּיעַ יֹום הַדִּין לָאָבֹות הָאֹונְסִים

לֹא תַּגִּידּו אַף מִלָּה

סֹופסֹוף תֵּשְבּו בְּשֶקֶט

וְתִתְּנּו מָקֹום לְזַוְעֹות  בִּכְיהּ שֶל הַיַּלְדָּה,

אֲבָל עַד שֶיַּגִּיעַ יֹום הַדִּין תַּמְשִיכּו לִסְתֹּם לִי אֶת הַפֶּה

ּולְחַיֵּךְ אֵלַי בְּנִמּוס

לֹא תַּדְפּיסּו אֶת הַשּׁירִים שֶלִּי בִּמְקֹומֹותֵיכֶם

וְתַמְשִיכּו עִם תֵּרּוצֵי סִפְרּות.

האם המורה-אישה תחפש תירוצים?

השיר "תירוצים ספרותיים" מסמן את "האבות האונסים" כגורם מאיים (סתיו, 2017) ואת ההשתקה התרבותית-חינוכית האם המורה-אישה יכולה "לשבת בשקט"? הרי היא יודעת שאולי יום אחד היא עלולה לשמוע את "בכייה של הילדה". שתיהן, המורה והתלמידה, נימנות עם המין הנשי ועל כן הן במלכוד הפטריאכלי. תפקיד החינוך, לעתים, להציג את הצד האפל של החיים, את הרעות הבאות ולהעיר אותן. יתכן שגם הנערים הצעירים יבינו את האחריות האישית תוך כדי מאמץ לשנות את הסדר החברתי הקיים.

למה?

החינוך העכשווי חייב לצאת מהקווים הפדגוגיים והכלכליים המסורתיים ולתור אחר מרחבים תרבותיים, יצירתיים, ריגשיים ומיניים אחרים ורלוונטיים (למידה משמעותית). כפי שמסביר קן רובינסון (2011) אנו חיים בעידן של מהפכה רב גונית, ועל כן עלינו להפעיל את מערכת החינוך בדרכים שונות, בעיקר בהיבט האינטלקטואלי ובבחירת נושאי לימוד אישיים ויצירתיים.

שיקולי בחירה מושכלים להוראת טקסטים ספרותיים בקרב בני נוער נעוצים בתהליכים לאומיים ותרבותיים. הגבול של "התירוץ הספרותי" הוא אמת מידה מוסרית או רגשית שפוגשת את המורה בהוראת הטקסט. כל מורה צריך.ה להכיר את הגבול הפדגוגי המוסרי שלו.ה, ועם זאת לדעת לצאת מהקווים הללו כדי להנכיח את השינוי החברתי. ההוראה והלמידה למעשה שזורים זו בזו כי התהליך הפדגוגי הוא דיאלוגי ושיתופי. אבל, אפשר ללמד טקסטים המייצגים דמויות של נשים חתרניות ושוברות מוסכמות, בה בעת, לצד פגיעות נשית ואולי אף "קורבנות נשית" לדוגמה, שיריה החתרניים של אסתר ראב:

אישה/ אסתר ראב

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –

שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,

וְצֵלָע רַכָּה;

בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי

עִגּוּלִים עִגּוּלִים –

כְּגַלְגַּלֵּי מַזָּלוֹת

וּעִגּוּלֵי פֵּרוֹת –

שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי

פּוֹרֵחַ,

וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה –

נוֹשֵׂא פְּרִי;

שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ,

מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי

עַל פָּנַי וִירֵכַי;

וַאֲנִי גְּדוֹלָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,

בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,

וְצוֹחֶקֶת, וְשָׁרָה בְּקוֹל,

דַּק מִן הַדַּק –

כִּצְרָצַר זָעִיר

בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ

הַנַּעֲלָה –

קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת –

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

לְרַגְלֶיךָ –

בּוֹרְאִי! (1969)

זהו שיר נועז. הזהות הנשית נובעת ממקום של כוח ועוצמה. הוקרת תודה על נשיותה ועל מיניותה הנעוצה בשמחת החיים. ראב קוראת תגר על מקומה של האישה בתרבות היהודית. עבורה, הקשר לנשיות נעוץ בילדות טרם איבדה את תמימותה והתמסרה לדרישות התרבותיות, וכך היא מתארת את חירותה בשיר נוסף (1920).

אני תחת האטד/ אסתר ראב

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד
קַלָּה, זֵידוֹנָה,
קוֹצָיו צוֹחֶקֶת
לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;
אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,
כָּל קִפּוּל בְּשִׂמְלָתִי
לִי יִלְחַשׁ:
לִקְרַאת מָוֶת
לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת
אַתְּ יוֹצְאָה.
אַתָּה מוֹפִיעַ  –
וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת
מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת
וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם
בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר
אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי
בְּאֶחָת

לעומת השיר הקודם, ראב מציגה היבט נוסף לנשיות: איווי נשי המשוחרר מהכבלים החברתיים. האם הסדר החברתי החדש גם מאיים על חיי האישה? האם השאיפה לנפרדות עצמית פמיניסטית תאפשר מערכת יחסים אחרת?

אני מציעה לדון בשני פזמונים של שתי יוצרות ישראליות. שני הפזמונים קוראים לאישה, לאחות, לצאת אל העולם ולחפש את חירותה בלי פחד מ "האבות האונסים".

קומי לכי/דנה ברגר

קומי לכי
אחות אהובה
צאי אל גורלך
כי הדלת שלו נעולה
לך יש את עצמך

קומי לכי
ילדה אבודה
קרעי את חולצתך
אין כוכב
את חוזרת לביתך

בבוקר בבוקר
האור יעלה
לביבות מתוקות נטגן
בבוקר בבוקר
אמת תתגלה
את מה שנשבר עוד נוכל לתקן

קומי לכי
אישה יפה
שאי ראשך בגאון
כי גדולה השנאה מהאהבה
בעולם הזה אין הגיון

בבוקר בבוקר
האור יעלה
לביבות מתוקות נטגן
בבוקר בבוקר
אמת תתגלה
את מה שנשבר עוד נוכל לתקן

https://www.youtube.com/watch?v=-4btwyUcw8

קרב איגרוף/אפרת גוש
קודם כל, הגני על הגוף
שאיש מבחוץ לא ייכנס בך.
ידיים שמרי קרוב אל הפרצוף
זה המקום הראשון, רואים מה קורה לך.

עטפי היטב כל פצע חשוף
שם הוא מנסה לפגוע
שיווי משקל, שלא תיפלי לטירוף
גופך מסוגל, קרב איגרוף.

בכל כוחך…
תצחקי, תשאגי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי,
תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד.

עמדי זקוף, עיניים פקוחות,
נותר להחזיק עוד שלושה סיבובים לפחות.
אל תיכנעי, נו, לכל הרוחות
עכשיו, מבלי לחכות, קרב איגרוף.

https://www.youtube.com/watch?v=jPRye-CcqO8

חשיפה לשיח מיגדרי מגוון אולי יאפשר לתלמידות לזהות רעות שונות שעלולות לפקוד את חייהן (סתיו, 2017). חשוב להביא את השינוי החברתי לחדר-הכיתה. כמורות לספרות, ננסה לצאת מהקווים המיגדריים ולדחות את "התירוצים" כי לנוכח המצב הקיים — שדם נשים הוא הפקר — אסור שאף "טקסט" יוותר שָׁתוּק.

סתיו, שירה. ספרות בקול הקורבן. מפתח (11). אוחזר ב 21.05.2020 http://mafteakh.tau.ac.il/wp-content/uploads/2017/03/11-2017-08.pdf

ראב, אסתר (1994). כל השירים. הוצאת זמורה ביתן.

רובינסון, קן (2011). לצאת מהקווים. תל אביב: כתר

שז (1999). ריקוד המשוגעת. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.