דילמות ערכיות, כלי חשיבה, כללי, ספרות, תאטרון

"אהבה בימי קורונה": 2020, דבר ומגיפה ספרותית

בשנת 2020 וירוס לא ידוע תקף את אוכלוסיית העולם וגרם להאטה בתהליכים כלכליים. נזכרתי בספרה של חמוטל שבתאי "2020" (1997) המתארת עולם מוכה במגיפה שמקורה אינו מוזכר לכל אורך הספר. כל מסגרת החיים ברומן " 2020" מושתתת על פחד מתמיד מחוקי ההיגיינה ומאובדן האמון בין בני אדם: כל אחד חושש מאובדן הסטטוס ה"נקי". ההיגיינה הופכת לצו השעה: אסור ללחוץ ידיים, אסור להתחבק, אסור להתנשק וכמובן מומלץ לא להתאהב.

מדע בידיוני או מציאות ממשית?

משחר ההיסטוריה האדם פחד ממגיפה: מחלה המתפשטת ללא שליטה בקרב האוכלוסיה. בכיר ב FDA מכריז שאנחנו עומדים בפני מגיפה עולמית, וכך, סופוקלס בטרגדיה אדיפוס המלך מתאר את המגיפה:

כל עמנו חולה/והתבונה/אין בה מגן./האדמה המהוללת/חדלה להעניק פרותיה, ואין הנשים/הצורחות בציריהן מצליחות ללדת/ נפש אחר נפש תראה חומקת, כמו צפור/ קלילה, מהירה מאש שאין לכבותה,/אל גדתו של אל השקיעה./ובאין מספר נופלים, העיר גוועת…(שורות 180-168)

בספר שמואל א', הרץ מבשר לעלי על תוצאות המלחמה ושוב קללה, מגיפה ומוות: "ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה פרצה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון האלוהים נלקחה" (פרק ד').

מחלות סופניות ומגיפות הן מצמררות ומצמיתות. בספרה "המחלה כמטאפורה" (1978) טענה סוזן זונטאג שמטאפורות ומיתוסים שדבקו במחלת הסרטן מעצימים את סבלם של החולים בה. ברם, המחלה הכריעה את גורלה של סונטאג ובשנת 2004 היא נפטרה מסרטן. היום, ברור, שמחלת הסרטן עדיין קטלנית, והשימוש בשפה ובמטאפורות "סרטניות" אינם מגמדים את המחלה, אלא משקפים את הפחד האנושי מפני "חיות" טורפות למיניהן.

התרבות מנסה להעניק פרשנוייות מיתיות, מוסריות, תיאולוגיות ופסיכולוגיות למגיפות. התפרצות המודחק? שיעור מוסרי- חינוכי? אלבר קאמי, סופר, פילוסוף וחולה שחפת, מסיים את הרומן הדבר (1947).

ואכן שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתב בספרים, שחיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין הניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני-אדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את תולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת (קאמי 270).

אז מהו הלקח?

המגיפה הן כסימן ממשי והן כמטאפורה מנכיחה את הידיעה שאנו בני תמותה ונתונים לחסדיו של הגורל השרירותי. אדיפוס מגלם את חידת האדם ואת מצבו הקיומי: "הו דורות בני-אדם/עד כמה בעיני סך כל חייכם הוא אפס ואין!/כי מי, מי האיש/ הנוטל מן האושר יותר/מאשר מראית-עין/כן, רק מראית-עין חולפת?/כשלעיני גורלך כדוגמה,/גורלך, אדיפוס האמלל,/אינו מיחס לאדם/שמץ של אשר" (1195-1186).

תיאורי מגיפות ומחלות סופניות עדין מאכלסים את הדימיון האנושי ואת דפי הספרות העכשוויים, בפרט, בסוגה של המדע הבידיוני. האם הם משקפים את המציאות הממשית? למרבה הצער, הם כה רלוונטיים. על אף הטכנולוגיה והתפתחות המדע, מצבנו הקיומי כנראה לא השתנה, ועל כן הוראת הספרות היא גם כה רלוונטית — דווקא בשנת 2020.

מארקס, גבריאל, גרסיה. האהבה בימי כולרה. תל אביב: עם עובד.

סונטאג, סוזן (1987). המחלה כמטאפורה. תל אביב: עם עובד.

סופוקלס (428 לפנה"ס, 1994). אדיפוס המלך. תרגום: א. שבתאי. תל אביב: שוקן.

קאמי, אלבר (1947, 2008). הדבר. תל אביב: הוצאת עם עובד.

שבתאי, חמוטל (1997). 2020. תל אביב: כתר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s