בין חברים, כלי חשיבה

"הכתם" של אבידן ו"הכתם" של עמיחי: הצעה לעיון השוואתי מאת גל עזרן

השוואה בין "הכתם נשאר על הקיר" לדוד אבידן לבין "הוראות למלצרית" ליהודה עמיחי:

"הכתם נשאר על הקיר" מאת דוד אבידן פורסם בקובץ שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים", בשנת 1954 – ארבעה עשורים בטרם רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

חשוב להדגיש כי שירו של אבידן נכתב לחלוטין בהקשר הפרטי ולא בהקשר חברתי, ועל כן לא ראוי שנכפה עליו משמעויות שאינן נובעות ממנו באופן ישיר. עם זאת, נראה כי ניתן באמצעות שיר זה לעורר את התלמידים למחשבה חברתית רחבה יותר. בייחוד בימים אלו, של הכרח להתבונן על עצמנו כחברה, עלינו להתעקש על חקירה אמיתית של מהות תפקידנו כפרטים בה, ולדייק עבור התלמידים את ההיכרות עם ה"כתם" הקולקטיבי שאנחנו נושאים איתנו מאז אותו לילה בכיכר – שכן הכתובת הייתה על הקיר, והכתם נשאר על הקיר.

ואילו בשירו של עמיחי, "הוראות למלצרית" (גם הוא, חשוב להדגיש, נכתב בהקשר הפרטי ולא החברתי), הדובר מפציר במלצרית שלא תמחק את הכתם ממפת השולחן, שכן "טוב כי אדע: חיו לפני בעולם הזה". את ה"כתם" אסור למחוק. הוא שייך לנו ונבע מתוכנו, גם עבור התלמידים שטרם נולדו בזמן אותו אירוע מכונן לחברה הישראלית. נדמה לי כי עיון בשני שירים אלה עשוי להעמיק את תחושת השייכות של התלמידים לזיכרון הקולקטיבי, ומכאן לחזק את תחושת השייכות שלהם לדברים שמתרחשים כאן ועכשיו, מאחר ש"העולם הזה" שחיו בו לפני הדובר בשירו של עמיחי – הוא העולם שלהם.

את הדיון הכיתתי כדאי להתחיל בשירו של אבידן: לנתח את הסיטואציה המרכזית המתוארת בשיר ואת תחושותיו של הדובר, ולבחון את משמעותו המטאפורית של הכתם – הן במישור האישי של התמודדות הפרטית של כל אחד מאיתנו עם "כתם" מסוים, והן במישור החברתי, ביחס לשיח הבית ספרי המתקיים עם ציון יום הזיכרון ליצחק רבין. אפשר לעודד אותם לקשור בין הביטוי "הכתובת הייתה על הקיר" לבין החזרה בשירו של אבידן: "אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר". בנוסף, רצוי להראות לתלמידים את הסרטון הבא, שבו השחקן אלי מנשה קורא את שירו של אבידן – קריאה הממחישה היטב את טון הדובר השירי ואת הרגשות העולים ביחס למאבקו בכתם:  https://www.youtube.com/watch?v=vey6yZYd-lw

לאחר מכן אפשר לעבור לשירו של עמיחי, ולאחר הקריאה בו לדון בהבדלים שבין גישותיהם השונות של שני הדוברים בשני השירים ביחס לאותו כתם – דהיינו הניסיון, שנידון לכישלון, למחוק את העבר הפרטי והציבורי, לעומת קבלתו מרצון ואף הדגשת חשיבותו לאדם ולעולם.

הכתם נשאר על הקיר   /   דוד אבידן

מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי).

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.

וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.

וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.

רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.

וּבְכָל זֹאת.

וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.

אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,

שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.

וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).

וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.

יוֹרִים.

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.

מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

                                    [מתוך קובץ שיריו הראשון של דוד אבידן, "ברזים ערופי שפתיים", 1954]

הוראות למלצרית   /   יהודה עמיחי

אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת
מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי
אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה!
טוֹב כִּי אֵדַע:
חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אֲנִי קוֹנֶה נַעֲלַיִם שֶֹהָיוּ בְּרַגְלֵי אָדָם אַחֵר.
לִידִידִי מַחֲשָׁבוֹת מִשֶּׁלּוֹ.

אֲהוּבָתִי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ.
לֵילִי מְשֻׁמָּשׁ בַּחֲלוֹמוֹת.
עַל חַלּוֹנִי מְצֻיָּרוֹת טִפּוֹת גֶּשֶׁם.
בְּשׁוּלֵי סִפְרִי הֶעָרוֹת שֶׁאֲחֵרִים רָשְׁמוּ.
בְּתָכְנִית הַבַּיִת, שֶׁבּוֹ אֲנִי רוֹצֶה לָגוּר,
צִיֵּר הָאַדְרִיכָל אֲנָשִׁים זָרִים לְיַד הַפֶּתַח.
עַל מִטָּתִי כַּר, שֶׁבּוֹ
גֻּמָּה שֶׁל רֹאשׁ שֶׁאֵינֶנּוּ.

לָכֵן, אַל תּוֹרִידִי
מִן הַשֻּׁלְחָן.
טוֹב כִּי אֵדַע:
חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

                        [מתוך קובץ שיריו השלישי של יהודה עמיחי, "בגינה הציבורית", 1959]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s